ספר ופריפריה
נראה, כי מושג ה"פריפריה" חודר יותר ויותר בשנים האחרונות לתודעה הציבורית והאקדמית. להקות רוק משדרות, צעירי "כוכב נולד" ("המקוריים!") וסרטים כגון "סוף העולם שמאלה" ו"אביבה אהובתי" מגלים התעניינות גוברת והולכת במרקם החיים בפריפריה ובתושביה. אך יחד עם זאת, המונח טעון בירור, שכן הפריפריה היא מושג מורכב, המתקיים במימדים פוליטיים, חינוכיים, תקשורתיים, משפטיים, תרבותיים, מגדריים וכמובן גיאוגרפיים.
לדוגמא: שדרות היא פריפריה, וודאי בעידן הקסאמים. אך האם הקיבוצים שסביבה גם הם פריפריה? האם יישובים קהילתיים דרומיים יותר - כגון עומר ולהבים - הם פריפריה? ומה באשר לשכונות שבדרום תל אביב - האם הן פריפריאליות? כיצד מסווגים היישובים הערבים הפרוסים לאורכה ולרוחבה של המדינה? האם הצפון והדרום שונים במידת "הפריפריאליות" שלהם? והאם המלחמה האחרונה דחקה גם את חיפה והקריות אל הפריפריה הזוכה ל"עדיפות לאומית"? במשמעותה המקורית, הפריפריה הוגדרה בעיקר באמצעות הגיאוגרפיה (כלומר, על-ידי ריחוקה מן המרכז). בישראל הדימוי אודות הפריפריה הגיאוגרפית עבר מספר גלגולים. בהגותם של ראשוני הציונים האירופאים בסוף המאה ה-19 ניתן למצוא תפיסה קולוניאליסטית-רומנטית של הספר. כיבוש הספר הארץ ישראלי תואר הן כהפרחת השממה והן כהבאת הטכנולוגיה אל הארץ ואל ילידיה הפרימיטיביים. הדימוי אודות השממה המאתגרת רווח באירופה והיה גם לסמל עזיבת הגלות והגלותיות העירונית: בניית סיכוי חדש וצעיר לעתיד העם.בשנות ה-30 של המאה הקודמת, הבחירה בארץ ישראל עבור יהודים רבים מארצות מזרח ומרכז אירופה, נבעה משיקולים פרגמטיים ולא בהכרח אידיאליסטים, בשל מצבם הבעייתי בארצות המוצא. העליות שהחלו בשנים אלה, סימנו את תחילת שינוי היחס בציונות אל ההתיישבות החלוצית בספר.
השינוי הדרמטי התחולל לאחר הקמת המדינה. שנות החמישים והעליות הגדולות הביאו עולים חדשים רבים, אשר הפכו בן-לילה למתיישבים החדשים באזורי הספר והגבול של ישראל. תכנון היישובים, מבניהם, מקורות הפרנסה של תושביהם, דרך ניהולם וכל יתר המרכיבים של בניית היישובים החדשים תוכננו לא על-ידי התושבים אלא על-ידי אנשי המוסדות המיישבים, אשר באו, רובם ככולם, ממרכז הארץ וכנציגי השלטון. תהליך זה לווה במעין התפכחות מהערצת הסמלים של ההתיישבות החלוצית: יוזמה, חזון, אומץ ועוד. במקומם נחשפו הישובים החדשים כמוקדי מצוקה, הזנחה ואולי מעל לכל - אדישות.במאמר זה אתייחס לפריפריה כאל שילוב של ריחוק כלכלי-חברתי-תרבותי וגיאוגרפי ממוקדי הכוח של ישראל. במידה רבה ישנה חפיפה בין המימד הגיאוגרפי לאחרים.
תעודת הבגרות וההשכלה הגבוהה
בישראל קיימת השפעה של משתני המוצא העדתי, השכלת ההורים ויישוב המגורים על הישגי הילדים במערכת ההשכלה התיכונית. בנים ובנות להורים ילידי הארץ או ילידי אירופה ואמריקה, בעלי השכלה אקדמית המתגוררים במרכז הארץ ובישובים מבוססים מגיעים באופן כללי להישגים גבוהים יותר בלימודיהם. אנו יודעים, למשל, כי המשתנה המנבא בצורה הטובה ביותר את השכלת הילדים הוא השכלת הוריהם. ביישובי פריפריה רבים ישנה הצלבה בין המשתנים. כלומר, ביישובים חלשים מבחינת כלכלית, נמצאים גם תושבים בעלי השכלה שאינה אקדמאית ובפעמים רבות הם גם עולים חדשים או שייכים לקבוצות מוחלשות אחרות בחברה (על רקע עדתי או לאומי).הפערים החינוכיים-חברתיים-כלכליים ביישובים הללו, לעומת יישובי המרכז החזקים לא בהכרח קטנו במהלך השנים ובחלקם אף גדלו. משנה לשנה, הפערים בין המרכז לפריפריה נשמרים, ותוכניות התערבות חינוכיות כגון תגבור לימודי בבתי הספר, הקמת מסגרות לחינוך בלתי פורמלי ועוד, מצליחות להביא לשינויים שוליים בלבד במצב (נתונים עדכניים נמצאים באתר של מרכז אדווה, תחת דגן-בוזגלו, 2007). בשנות ה-90 עברה מערכת ההשכלה הגבוהה בישראל רפורמה מקיפה, שהביאה לפתיחתם של מוסדות לימוד חדשים בדמותן של מכללות ציבוריות, מכללות פרטיות ושלוחות של אוניברסיטאות מהארץ ומחו"ל. למרות הציפייה ששינוי זה יביא להרחבת הנגישות להשכלה גבוהה ולצמצום הפערים, המציאות מוכיחה דווקא את ההפך. למעשה, המבנה הריבודי של בתי הספר התיכוניים והפער שתיארנו בין מוסדות הלימוד במרכז ובפריפריה, אך העתיק עצמו אל מערכת ההשכלה הגבוהה. בתוך מערכת ההשכלה הגבוהה קיים כיום פער של יוקרה, ולעיתים גם של איכות ממש, בין תעודה אוניברסיטאית לבין התעודות של המכללות (הפרטיות ולבסוף הציבוריות).
כיום, יותר תלמידים בפריפריה זכאים לתעודת בגרות מבעבר ואף מספר המתקבלים הכללי בישראל למוסדות השכלה גבוהה גדל. אך יחד איתם גדלים גם הפערים בקבלה למוסדות להשכלה גבוהה בין המרכז לפריפריה. מדוע?
הון תרבותי
הסוציולוגי הצרפתי פייר בורדייה, אשר טבע את המושג "הון תרבותי", נולד להורים איכרים בכפר פריפריאלי, והצליח להשתלב כסטודנט בבתי הספר האליטיסטיים של פריז. למרות שעלה על המסלול שהביא אותו להיות איש אקדמיה פריזאי, הוא לא הרגיש בן בית בתוכה. הוא ניסה להביא את תחושתו הסובייקטיבית לכלל הסבר תיאורטי. בורדייה מציין את ה"הון התרבותי" כאחד המרכיבים לשונות בחברה, בחינוך ובהישגים הלימודיים בין תלמידים המגיעים ממקומות שונים. הוא טוען, כי לא ניתן להסתפק במדד של המעמד הכלכלי-חברתי אליו משתייכים התלמידים כדי להסביר את ההבדלים ביניהם יש טעם להתבונן גם במקורות התרבותיים מהם הגיעו הסטודנטים השונים.
הון תרבותי הוא מערך ההתנהגויות והטעם של האדם.
הון כזה נצבר, אך אינו בר חליפין. אנו רוכשים את המיומנויות המייצגות אותו מגיל צעיר בתהליך החיברות שאנו עוברים במשפחתנו ובסביבתה. מסיבה זו, אנו שולטים מעט מאוד בסוג ההון התרבותי שאנו רוכשים.ההון הזה נרכש, למשל, על-ידי היחס שלנו לספרים, להצגות וליצירות אמנות אחרות. הוא נרכש על-ידי הפנמת סדר היום והערכים של המשפחה, נושאי השיחה סביב שולחן ארוחת הערב, סוגי הבילוי של סביבתנו. הון תרבותי הוא גם ההומור שאנו צורכים ומייצרים - עד כמה הוא מתוחכם ועם איזה עושר תרבותי ולשוני הוא מתכתב? הוא מושפע ומשפיע על השאיפות שלנו לגבי העתיד ועל ההגדרות שלנו למושגים בסיסיים כגון "הצלחה", "חופש", "משמעות", "אושר".
הון חברתי, או יצירתן של רשתות קשר, הם ביטויים נוספים להון התרבותי
. שאלו את עצמכם לכמה שיחות טלפון תזדקקו בכדי להשיג עורך דין להתייעץ איתו על חוזה השכרת דירה? כמה מאמץ תצטרכו להשקיע כדי להזמין איש אקדמיה לצורך הרצאה בכנס או כדי לפנות לעיתונאי לצורך סיקור אירוע החשוב לכם. קשרים, יוקרה חברתית, נגישות לבעלי תפקידים בכירים, למקבלי החלטות, למעצבי דעת קהל - אלו הם כולם סממנים של הון חברתי.
מרכיב נוסף בהון התרבותי הוא "הון ממוסד" המתבטא, למשל, בהשכלה פורמלית. אנו חיים בחברה מסמיכה, אשר מעניקה הרשאות ותעודות שונות. בסיום תהליך למידה מוענקת תעודה כאישור הממסד. ה"הון הממוסד" יכול להיות מומר להון כלכלי, בהתאם לאיכותו ומקורו. כמה "נחשב" בית הספר בו למדתם? היחידה הצבאית בה שרתתם? מקום העבודה שלכם?
בעת שצפה בהתנהלותם של הסטודנטים במוסדות בהם לימד, ראה בורדייה, כי הם נבדלים זה מזה ביחסם ליצירות תרבות או לאמנים: במידת האינטימיות של היכרותם איתה, בביטחון העצמי שהם מגלים כאשר הם נשאלים על מוסיקה או על במאי קולנוע אהוב. בניגוד לבני הפועלים או לזעיר בורגנים, בני הטובים לא באו "לרכוש תרבות", שכן היא היתה כבר חלק מהביוגרפיה שלהם ושל משפחותיהם. אותם סטודנטים ניחנו, למשל, ביכולת לדבר בביטחון עצמי רב גם על נושאים שאין הם מבינים בהם דבר, לטעות ולהתחיל בקלות דיון חדש כאשר הם נתפסים בשגיאה.בפקולטות רבות באקדמיה, ובעיקר באלו של מדעי הרוח והחברה, בא לידי ביטוי אותו פער בהון התרבותי. בדומה לסטודנטים הצרפתיים המשוחחים על נושאי תרבות ומקשים על בן הפריפריה להשתלב בשיחה, כך קורה גם בין בני המרכז ובני הפריפריה בישראל. כלומר, גם לאחר שהתקבל ללימודים סטודנט המגיע עם הון תרבותי שונה מזה שבאוניברסיטה, ניצבת לפניו עוד דרך ארוכה של התאקלמות תרבותית. נראה, כי הפערים הללו ימשיכו להתקיים באופן דומה גם בעתיד, משום שבאקדמיה יחסי סגל ההוראה והסטודנטים אינם יחסים של שליטה, אלא של הורשה ושיעתוק: הסטודנטים אמורים להיות יורשיהם של מוריהם. כך עוברים המתלמדים תהליך של בחינת התרבות, המנהגים וההרגלים איתם הגיעו אל מול מוריהם ועליהם לבחור באיזו מידה לסגל לעצמם את התנהגות המורים בכדי להתקדם בסולם החברתי והאקדמי. רק הסטודנטים שיוכלו לרשת, ממש כמו במשפחה, את מקומם של מוריהם, יוכלו להתקבל לסגל האקדמי. ומאחר שהורשה זו, כמו גם רכישת ההון התרבותי, היא כמעט עניין מולד, ידמה הדור הבא של סגל האקדמיה לדור הנוכחי בהון שבבעלותו. וכדי לקשור את הדברים, נתוני משרד החינוך מראים, כי ההבדל בין אחוז הזכאים לתעודת הבגרות בישובים המבוססים לעומת ישובי הפריפריה, קיים אך אינו גדול באופן משמעותי. לעומתו, הפער בין אחוז המתקבלים למוסדות להשכלה גבוהה בין שני סוגי האוכלוסייה גדול יותר ואף גדל כל הזמן. בני הפריפריה שכן מתקבלים למוסדות אקדמים, הולכים ברובם למכללות הציבוריות האזוריות, אשר מעמדן ביחס למכללות הפרטיות או לאוניברסיטאות נתפס בעיניהם כנמוך יותר.
בישראל גדלים ילדים אשר רוכשים הון תרבותי מסוגים שונים. גם מבלי לקבוע עמדה ביחס לערכו של הון כזה או אחר, הקבלה למוסדות אקדמיים מותנית כיום בהיותך בעל הון תרבותי וחברתי שיתאים לאתוס הממסדי.
במסגרת עבודתי אני מנהל באוניברסיטה תוכניות נגישות להשכלה גבוהה אליהן מגיעים סטודנטים מצטיינים מיישובי פריפריה. סטודנטים אלה, אם וכאשר יגיעו אל האוניברסיטה יהיו מצטייני הדיקנים והרקטור ויזכו למלגות רבות. אך דרכם אל הקבלה למוסד היוקרתי ארוכה ומפותלת. לא ציוני הקבלה הם החוסמים אותם, וגם לא עלותו של שכר הלימוד (של המוסדות הציבוריים). את ציוני הסף הם עוברים בקלות ובשל מצבם הכלכלי והצטיינותם בלימודים הם זכאים למלגות רבות. האתגר איתו הם נדרשים להתמודד, לעיתים בלא ידיעתם, הוא חוסר ההתאמה הקיים בין ההון התרבותי והחברתי איתו הם באים אל מול זה הנדרש באוניברסיטה. ההבדלים בהון התרבותי מסבירים במידה מסוימת את הפערים במספר המתקבלים להשכלה הגבוהה, אך בעיקר את הפערים במספר הפונים אליה. האתוס עליו הם גדלו בבית הוריהם שונה בתכלית מזה שעליו גדלתי אני, בקיבוץ, או רבים מחבריי בתנועת הנוער או בצבא. ההשכלה נתפסת בעיניהם במקרים רבים כמתחרה עם בניית קריירה ויכולת פרנסה. עסקים משפחתיים (כגון חנות או בית מלאכה) יועברו בירושה מאב לבן ועבודה מפרנסת נתפסת כחשובה יותר מאשר שקדנות ולמדנות. גם באוניברסיטה, חלקם הגדול של הסטודנטים מהפריפריה פונה למקצועות המדעיים וההנדסיים ופחות למקצועות הרוח והחברה, אשר קשה לראות בהם מקצוע מוגדר ותמורה כספית מובטחת. מחקר שהתפרסם לאחרונה מצביע גם על מספר זעום של ממשיכים לתארים מתקדמים מקרב סטודנטים מצטיינים מהקבוצות הללו ומסביר זאת בהעדפתם לפנות לעבודה ולא להמשיך בלימודים.
ההון התרבותי שצברו מתאים ביותר לחיים בסביבה קהילתית ולעיתים מסורתית. כשהם נדרשים להתמודד עם מערכות בירוקרטיות, אנונימיות ומנוכרות הם נדרשים לכלים שלא בהכרח קיבלו. במקרים רבים הסמכות הבירוקרטית נתפסת כנציגת הממסד המאיים והמתנשא. הם מחפשים פנים מוכרות ורבים מעידים על עצמם שאם במקום למלא טופס יכלו לפגוש את האחראי ולשוחח איתו היו מצליחים להשיג את מטרתם טוב יותר. את רשתות הקשר החברתיות הם טווים לאט לאט ובעיקר עם הדומים להם (כפי שעושים גם הבאים מרקעים אחרים) ותהליך ההתאקלמות שלהם בסביבה האקדמית איטי יותר מאשר זה של בני המרכז.במפגש שלי עם הסטודנטים בתל-אביב, אני חש לעיתים, שיש בהם את הטעם היפה כל כך של "ארץ ישראל הישנה והטובה", אשר כמאמר השיר "הושיטה את ידה כדי לתת ולא כדי לקחת". הם מחוסנים במידה רבה מהציניות והחומרנות המוכרת כל כך אצל בני נוער החיים במרכז הארץ. אולי בהיפוך אירוני של הנרטיב הציוני המוכר, אני מוצא היום את תרבות ה"מגיע לי" דווקא אצל הילדים וההורים שמגיעים מרמת אביב ורואים עצמם כצרכנים ולקוחות ואילו אצל אלו שבאים מרחוק אני מוצא מידה של תום ושל צניעות. תכונות, החסרות היום כל כך בשכבת המנהיגות של ישראל.גם מבלי לבטל את החסמים הכלכליים והחברתיים של הנגישות להשכלה גבוהה, אני סבור, כי להון התרבותי והחברתי ישנה השפעה מכרעת על הסיבה לפיה רבים כל כך נשארים מחוץ לכתלי האקדמיה. השפעה, שטרם נתנו עליה את דעתנו באופן כולל ומקיף.
